היבטים נפשיים-חברתיים על ימי מלחמה.
בתקופה הזאת אנשים חוזרים באופן אוטומטי אל מנגנוני הגנה והישרדות ראשוניים. אני רואה את זה בכל מקום - בקהילה, במפגשי חירום, חברים וחברות, הורים וילדים.
לפעמים זה גורם לתסכול עמוק, ולפעמים אנחנו בכלל לא מודעים לכך. וחשוב שנהיה. שנהיה מודעים לכך שזה קורה לנו וגם שככל הנראה כך פועל האדם שמולנו. וזאת על מנת שנוכל להרחיב את יכולת ההכלה שלנו את האחר ואת עצמנו ולהגביר מעט סבלנות שמאד חסרה לכולנו בימים כאלה.
חוסר הסבלנות הוא כמעט גורף. תחושת ההתנגדות למציאות הנוראית היא כה עמוקה וכה חסרת מילים – שהיא מוצאת פעמים רבות מאד את דרכה להתבטא בכעס ואפילו בזעם על האנשים הקרובים לנו, על הקהילה או על עצמנו. נתקשה להשלים עם משהו שלא מסתדר לנו – אם זה שעות פעילות הגנים, חוסר הסדר בסלון או דעות ותגובות של אנשים אחרים.
אנחנו לא סתם עצבניים. כל אחד מאיתנו מוצף בהמון חרדה ודאגה וגם בכעס גדול על המציאות וחוסר רצון להשלים איתה. זה יכול להוביל לביקורתיות ושיפוטיות מוגברות, האשמה של אחרים (או את עצמנו) על התנהלותם שהינה שונה משלנו ועל העדפה אחרת משלנו לגבי דרכי התמודדות.
לכל אדם ישנם 6 ערוצי התמודדות והתייחסות למציאות (לפי מודל גש"ר מאח"ד, מולי להד). אצל כל אחד יש את הדומיננטי או הזמין יותר עבורו. בזמני לחץ ודחק גבוה, חשוב שנדע מה הזמין ביותר כך שנוכל להשתמש בו. אין ערוץ שהוא "טוב יותר" או "לגיטימי יותר". מומלץ לשים לב האם דרך ההתמודדות האישית הינה אכן יעילה עבורנו. האם מקדמת אותנו. האם בתוך הערוץ הזמין לי יש אפשרויות התנהלות שאולי טובות לי יותר.
לצד זה גם חשוב לשים לב שדרך ההתמודדות היעילה לנו אינה פוגעת באדם אחר. למשל אם לאחד טוב לשמוע תרחישי אימה על מנת להתכונן טוב ולחוש שליטה על המצב (ערוץ שיכלי של מפגש עם המציאות, או פיזי) – ולשני טוב להתמקד בחשיבה על העתיד הטוב שמחכה לנו מעבר לפינה (ערוץ של מערכת אמונות, או רגש) – אפשר לתאר שאילוץ של אחד מהם להיות שותף לדרך התמודדות של השני יהיה מעורר תחושות קשות מאד בקרב שניהם. זה דורש מאיתנו לבדוק את הפורום שבו נשתף תוכן של ערוץ ההתמודדות שלנו ומצד שני גם לעצור מעט את עצמנו כאשר אנו הודפים דרך התמודדות שאינה מתאימה לנו – זה נכון לשים גבול אך לנסות להחזיק את זה שהגישה של האחר אינה טעות. הנטיה של כל אחד בזמנים כאלה היא להגן על עצמו וגם על יקיריו – ומובן שנרצה לשתף בדרך הכי יעילה שמצאנו את כל האהובים לנו. נצטרך לזכור שלא בטוח שזה מה שמתאים להם ולקבל בהבנה גם התנגדות לדרך שלנו ואף לנסות מראש לחשוב האם נכון להציע את התוכן המסויים הזה בפורום המסויים.
כהורים אנו נדרשים לתת לעצמנו מענה מרגיע ומחזק כדי להיות מקום בטוח ותומך עבור הילדים שלנו ולא לפרוק עליהם את החרדות שלנו ולדרוש מהם לספק לנו את הביטחון שאנחנו זקוקים לו. בדיוק בשל אותו מנגנון שתיארתי בסעיף הקודם – יש לנו רצון טוב להעביר ליקרים לנו את אותו הדבר שעוזר לנו. אך אנו חייבים לדעת שלא בטוח כלל וכלל שזה מה שמתאים ונכון עבור ילדינו. לכן עלינו להשיג ידיעה מה עוזר לנו, לספק את זה לעצמנו (אם באופן עצמאי מתוך הכוחות הקיימים בנו, אם בעזרה מחבר קרוב ואם בסיוע מאנשי מקצוע) , לבדוק מה משאבי הכוח והחוסן של הילד שלנו – ולהיות עבורו עוגן ותמיכה לחיבור לחוסן שלו בערוץ הזמין לו.
הדבר נכון בכל גיל – גם כהורים לילדים מגוייסים.
חשוב לתת למגוייס או למגוייסת כוחות, גם כן על ידי הערוצים היעילים עבורו ותוך תשומת לב שאיננו משתמשים מולו בערוצי ההתמודדות שלנו אלא במה שהוא/היא צריך/ה מאיתנו. הדבר האחרון שאנו כהורים למגוייסים רוצים זה להכביד, להחליש, להטריד או להדאיג.
חשוב לשאול: מה עוזר לך בימים האלה? מה נותן לך כוח? איך אני יכול לעזור? ולהיות המקום הבטוח והיציב עבורו. זה דורש מאיתנו כהורים דאגה עצמאית לעצמנו לפני הכל – על מנת להיות בעצמנו משאב יעיל עבור הילדים המגוייסים.
